פסק-דין בתיק ע"א 3796/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (מפי כב' השופטת ש. אלמגור) מיום 31.10.04 (ת"א 117433/01) שבו קיבל בית המשפט, באופן חלקי, תביעה כספית שהגיש המשיב נגד המערערת וחייב את המערערת לשלם לו סכום השווה ל- 40,000 דולר ארה"ב, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20% + מ.ע.מ.

1.         רקע

(א)                המערערת היא חברה ציבורית העוסקת, בין היתר, בייצור מוצרי עץ לבניה. למשיב, שעסק ביבוא חומרי גלם לבנייה, היה קשר עיסקי עם אדם בטורקיה שדרכו הכיר את מר טוראן צ'ליק (להלן: " צ'ליק"), שהיה נשיאה של חברת "צ'ליקלר" שבטורקיה, העוסקת בייצור של חומרי בנייה (להלן: " צ'ליקלר"). המשיב יזם קשר בין המערערת לבין צ'ליקלר, במטרה להביא לשיתוף פעולה ביניהן, ואכן בעקבות יוזמתו של המשיב הקימו המערערת וצ'ליקלר מיזם משותף לייצור דלתות בטורקיה (להלן: " המיזם"); לאחר שהמיזם הקים מפעל בטורקיה, רכשה המערערת את חלקה של צ'ליקלר.

(ב)                בכתב התביעה שהגיש המשיב נגד המערערת הוא טען שהסכים עם מנהלה הכללי של המערערת, מר שמואל דונרשטיין (להלן: " דונרשטיין"), שיהיה זכאי עבור שרותי היזום הן לקבלת עמלת תיווך על השקעתה של המערערת במיזם, הן לקבלת עמלות על מכירות לרשימת לקוחות שסיפק למערערת, וכמו כן יקבל המשיב תפקיד ניהולי במפעל שיוקם במסגרת המיזם. המשיב טען שהוא זכאי  לתשלום גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

(ג)                  המערערת כפרה במרבית טענותיו של המשיב, ואף בעצם היותו הגורם היעיל ליצירת הקשר עם צ'ילקלר והקמת המיזם, אך הודתה בהתחייבותה לשלם למשיב סכום ששיעורו בין חצי אחוז לאחוז אחד משווי השקעתה הישירה במיזם; לטענתה הגיע שווי השקעתה לסכום של כ- 1,166,500 דולר בלבד.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)                בפסק דין מפורט ומנומק עמד בית המשפט על הרקע העובדתי, סקר את טענות בעלי הדין ואת הראיות שבאו לפניו וקבע את הממצאים העובדתיים והמשפטיים האלה:

אא.       המו"מ שהתקיים בין המשיב לבין דונרשטיין לא הבשיל לכלל הסכם מחייב.

בב.       המשיב היה הגורם היעיל בהתקשרות שבין המערערת לבין צ'ילקלר והוא זכאי לשכר ראוי על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. שיעור השכר הראוי הוא אחוז אחד משווי השקעותיה של המערערת במיזם, כשלצורך חישוב שווי ההשקעות יש להביא בחשבון הן השקעות ישירות בכסף, הן השקעות בדרך של הלוואות, מתן ערבויות וכיוצא בזה.

גג.         המערערת התחמקה מלספק נתונים מפורטים על היקף השקעותיה ועדותו של דונרשטיין הייתה חמקנית ולא מהימנה. לפיכך יש לקבל כראייה לשווי ההשקעות, לצורך חישוב שכרו של המשיב, את האומדן הצפוי של ההשקעה (4 מיליון דולר) שעליו דיווחה המערערת לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות ערך בתל אביב, במכתבו של יועצה המשפטי, עו"ד חלד, מיום 1.2.99. 

דד.       בדרכו לקביעת שווי ההשקעות עמד בית המשפט על שווי ההשקעה הישירה במיזם לפי הגרסאות השונות של המערערת (1,165,000$ או 1,500,000$), על הלוואה שהעמידה המערערת למיזם בסך של 1,100,000$, על רכישת מניותיה של צ'ליקלר בסכום של 430,000$ (ובגרסה אחרת 410,000$), ועל התחייבותה של המערערת לשלם חובות של צ'ליקלר בקשר עם המיזם, בסכום שהמערערת נמנעה מלגלות. בית המשפט ציטט את תשובותיו של דונרשטיין בעדותו, שבהן הודה שהמערערת השקיעה כ- 2,500,000 דולר וכן כספים נוספים שאותם לא פירט, לרבות כספים שהעביר מחברות אחרות שבשליטתו.

(ב)                בסופו של דבר חייב אפוא בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל- 40,000 דולר (לפי השער היציג ביום 15.5.00) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאותו יום, וכמו כן את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

3.         הטיעונים בערעור

(א)                המערערת העמידה לערעור נושא אחד בלבד והוא שווי השקעותיה במיזם, דהיינו השווי שממנו יש לגזור את שכרו של המשיב בשיעור של אחוז אחד. כדבריה בכתב הערעור (סעיף 5): " עירעורה של המערערת מופנה כלפי קביעת כב' בית משפט קמא כאמור בסעיף 4 ד' לעיל בלבד, הווה אומר ברצון המערערת להשיג רק על החלק בפסק הדין העוסק בשווי השקעת המערערת בפרוייקט, שממנו יש לגזור עמלת תיווך בת אחוז אחד למשיב" (ההדגשות במקור).

(ב)                בקשר לכך טוענת המערערת שבית משפט קמא פסק למשיב סכומים החורגים מאלו שתבע בכתב התביעה, השתית את ממצאיו על דיווחו של עו"ד חלד שלא הכיל אלא צפי בלבד לסכום השקעה שבסופו של דבר לא התממש, התעלם מהדוחות הכספיים של המערערת ואישור רואה החשבון שלה, ראה בערבות שהעמידה המערערת למיזם חלק מהשקעתה, וטעה בראותו גם ברכישת חלקה של צ'ליקלר משום השקעה לצורך שכרו של המשיב, במיוחד כאשר ההסכם לרכישת חלקה של צ'ליקלר נכרת לאחר הגשת התביעה. כמו כן נטען ששגה בית המשפט כאשר קבע שהמערערת העבירה כסף למיזם באמצעות חברות של דונרשטיין, ושהתעלם מגרסאות שונות של המשיב באשר לסכום ההשקעה.

(ג)                  המשיב תומך בפסק הדין נושא הערעור מנימוקיו. המשיב שם את הדגש על חוסר האמינות של עדי המערערת, ועל התחמקותה מלהמציא פירוט מלא של השקעותיה. המשיב מפנה לתשובותיו של דונרשטיין בחקירה שכנגד, שמהן יתד ופינה לממצאי בית משפט קמא, לרבות בעניין העברות כספים מחברות אחרות שבשליטתו. כמו כן המשיב טוען שאת שווי ההשקעה לצורכי שכרו יש לחשב לפי האומדן הראשוני שנכלל בדיווחי המערערת לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות בתל אביב, שעל כן הנתונים הנוספים לרבות רכישת חלקה של צ'ילקלר רק מלמדים שסוף מעשה במחשבה תחילה.  

4.         דיון והכרעה

(א)                עד שנבוא לדון בערעור לגופו עלינו לבחון את טענת המערערת שבית המשפט פסק למשיב יתר על העתירה שבכתב התביעה. השאלה היא האם ועד כמה יש באמור בכתב התביעה כדי להגביל את המשיב בהצבת רף עליון לסכום הנתבע - רף המעוגן בשווי השקעותיה של המערערת, באופן המביא לכך שאין לפסוק לו שכר בגין סכומי השקעות שמעבר לסכומים הנזכרים בכתב התביעה. 

בכתב התביעה (סעיף 5.1.1) טען המשיב שהוא זכאי לתשלום: